מה בין תכנון עירוני, תאונות דרכים, מערכת המיסוי ומשבר הדיור שלנו?
התכנון תחבורה המודרניסטי מנסה בעיקר 'לשמח רכבים'. וזאת אומרת, כמה שיותר כבישים רחבים, ישירם, ללא הפרעות וחציות של אנשים (גשר הולכי רגל עושים בשביל הרכב לא בשביל הולכי הרגל) ולאפשר כמה שיותר מהירות. רק שרוחב וכמות הנתיבים מתרגמים למהירות וחוסר זהירות וזה מתרגם לתאונות והרוגים. אז אם זה לא מזל, אלא תכנון והחלטה, כמה הרוגים אנחנו מוכנים לשלם לכמה מרחק יוממות?
במרקם אנושי, נהג זהיר הוא נהג שלא מרגיש בטוח, אלא חושש ומבולבל ובגלל זה נוסע לאט ומתסכל ומתנהג אחרת. במרקם אנושי יש לרסן את התוקף ולא את הקורבן ("הילד פרץ לכביש"). התכנון כיום מייצר מלכודת תאונות בין הולכי רגל (ואופניים) לרכבים, כי מייצר סביבה לרכב שמדבר 'כביש' ולהולך רגל אומרים לחצות רחוב.
ותכנון מוטה הרכב שלנו אפילו עוד נשאר כאשר אנחנו רוצים לעשות 'מעשה טוב' ולתכן תחבורה חלופית: כי נקבל שבילי אופניים בין-עירוניים בשפת כביש עבור ספורטאים. נקבל תחנות רכבת שמתוכננים בשביל נהגי רכב, מחוץ לערים ועם
מגרשי חניונים עצומים (וכמובן בניינים מכוערים). נקבל רכבת קלה שרבע ממנו קברו מתחת לאדמה, כדי לא להפריע לרכבים למעלה בצמתים - גם אם זה פוגע קשות במשתמשים ובתפקוד הרחוב למעלה. נקבל מטרו על סטרואידים ללא קשר לגודל או צפיפות האוכלוסייה, כדי ש'הם' ירדו למטה ויפנו 'לנו' את הפקק, ונוכל לנסוע ביתר נוחות.
אבל אולי על כל זה עוד היה אפשר להתווכח אם המערכת הזו היה בר קיימא כלכלית. אבל הוא לא. וגם מערכת המיסוי שלנו בנוי בצורה שמעמיק עוד כשל תכנוני, גורם לבזבוזים גדולים ומכופלים וניתק את הקשר בין אחריות תקציבית של התכנון והצורך ותחזוקה שלו. משבר הדיור הוא תוצר החרכי של מערכת תכנון מודרניסטית וריכוזית. גם אם כל התוצרים באופן כללי לאורך זמן מתייעלים ביצור ומורידים מחירים, הדיור במערכת תכנון מודרניסטית רק בעליה.
Support the showלצפיה ברשימת ההמלצות
לתמיכה ותרומות להפקת הפודקאסט וביצוע מנוי
האזנה נעימה!